את קיומה או אי קיומה של האחריות בנזיקין יש לבחון לפי מספר אלמנטים. ראשית - משטר האחריות הנוהג - מהי רמת האחריות של המזיק לתוצאות מעשיו, כמה הוא יכול לשלוט בתוצאות. דיני הנזיקין מכירים בסקאלה של משטרי אחריות, החל מהאחריות המוחלטת, שפירושה הוא כי ניתן לחייב אדם אף שלא הייתה לו כל מודעות למעשה המזיק או שליטה בתוצאותיו האפשריות, דרך הרשלנות, המהווה "אשמה חברתית", דהיינו סטייה מסטנדרט ההתנהגות הסביר, ועד לדרישת כוונה ומודעות בפועל. אם נקבע כי לאדם אחריות לביצוע עוולה מסוימת, יש לבדוק לעתים גם קיומו של אשם תורם מצד הניזוק, העשוי להפחית את מידת האחריות ובעקבותיה את סכום החיוב הכספי כפיצוי.

יכולת המזיק והניזוק לשלוט בנזק היא שיקול חשוב אבל לא בלעדי בקביעת משטר האחריות. ייתכן שהמזיק לא יכול כלל לשלוט בנזק ולא יכול למנוע אותו ומסיבות אחרות, למשל רצון להפחית עלויות תאונה משניות, יחויב בנזיקין.

דוגמה למשטר אחריות המבוסס על אחריות מוחלטת, גם במקרים בהם לא יכול המזיק לשלוט על מעשיו, מצויה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. על-פיו, במקרה של אדם שנפגע בתאונת דרכים, כשלרכב הפוגע פוליסת ביטוח שהפרמיה בה שולמה (ובהתקיים עוד תנאים שאינם מן העניין כאן), זכאי הנפגע לקבל פיצוי על פי החוק, ואין זה משנה מהי רשלנותו של הפוגע או מה מידת האשם התורם של הנפגע. במקרה של תאונה שבה נפגע הולך רגל, תפצה חברת הביטוח של הנהג את הולך הרגל על כל נזקי הגוף שלו. אם הנהג לא החזיק בפוליסת ביטוח, בניגוד לחוק, הוא עצמו לא יקבל פיצוי על נזקיו והולך הרגל יקבל פיצוי מתאגיד סטטוטורי (מכוח חוק) בשם "קרנית".

דוגמה למשטר אחריות המבוסס על רשלנות מצויה בפקודת הנזיקין. עוולת הרשלנות, בניגוד לעוולות ספציפיות, היא עוולת מסגרת כללית, שאינה מפרטת התנהגות אסורה, אלא קובעת חובת זהירות כללית. אם אדם הפר את חובת הזהירות, קרי התרשל, והתרשלותו קשורה בקשר סיבתי לנזק שגרם - הרי שהתקיימו יסודות עוולת הרשלנות:

 

• התרשלות המזיק:

בית-המשפט משווה את התנהגות המזיק להתנהגותו ההיפותטית של האדם הסביר, ומתוך כך מסיק האם התרשל המזיק. התנהגות האדם הסביר נקבעת לפי קנה מידה אובייקטיבי, כלומר לא לפי שיקול-דעתו של המזיק הספציפי, אלא לפי צורכי החברה.

 

• חובת זהירות המוטלת על המזיק כלפי הניזוק:

המשפט דן בהרחבה בעקרון חובת הזהירות, ככלי לסינון הטלת אחריות על מזיקים. פקודת הנזיקין קובעת את המודל הענייני, לפיו אדם שהתנהג בצורה שחורגת מהתנהגות האדם הסביר וגרם נזק, הריהו רשלן. הפסיקה הרחיבה כלל זה לשני סוגים של חובת זהירות - חובה מושגית וחובה קונקרטית: חובה מושגית - האם על סוג מסוים של מזיקים להזהר ביחס לסוג מסוים של ניזוקים (למשל, האם על קבלני פיגומים לדאוג לרשת את הפיגומים כדי שחפצים לא יפלו על עוברים ושבים), וחובה קונקרטית - האם במקרה ספציפי היה על מזיק ספציפי לצפות את הנזק, והאם הייתה לו אפשרות טכנית לעשות זאת. אם התשובה לשאלות אלו היא חיובית, אזי יש התרשלות, וניתן לבדוק את קיומם של יתר יסודות העילה.

 

• קשר סיבתי - (ליתר נכון באנלוגיה לפי דיני העונשין =מודעות סוביקטייבית מאחד מרכבי היסוד העובדתי) קיום נזק לניזוק בעטיה של התרשלות המזיק:

קשר סיבתי עובדתי - האם ההתנהגות המזיקה היא הגורם מבלעדיו אין לקרות הנזק? למשל: אדם שתפקידו לזווד מטוסים שכח לשים במטוס קל מצנח. אירעה תאונה, והמטוס התרסק, הטייס לא הצליח להיחלץ, ונפגע. עד כמה הייתה התנהגותו של האדם ששכח לצייד את המטוס במצנח הגורם מבלעדיו אין לפגיעה בטייס? לעתים מבחן ה"גורם בלעדיו אין" לא מעניק תשובה מספקת לשאלת קיומו או היעדרו של קשר סיבתי. קשר סיבתי משפטי - האם מדובר בקשר סיבתי שאנחנו מעוניינים להטיל עליו אחריות? האם המזיק צריך היה לצפות שהנזק יגרם בעקבות ההתנהגות? מדובר בשאלה נורמטיבית ולא בשאלה עובדתית.