דיני משפחה הם כינוי כולל לדיני ענף משפטי, שבהתאם למיון המקובל בתורת המשפטים, כוללים מעמד אישי (יוחסין, הורות, נישואים וגירושים), וזכויות וחובות הנובעים מן המעמד האישי.

מגוון הנושאים בהם מטפלים דיני המשפחה רחב, ונהוג לכלול בו את הנושאים הבאים:

• נישואים ותקפם. מוסדות מקבילים למוסד הנישואים כגון ידועים בציבור.

• עניינים הקודמים לנישואים - הפרת הבטחת נישואים, הסכם ממון.

• חובות וזכויות העולות מתוקף הנישואים, עניינים המתרחשים במהלך הנישואים - מזונות, הסדרי רכוש, מניעת אלימות במשפחה.

• סיום קשר הנישואין ותוצאותיו - גירושים, מדור, משמורת, הסדרי ראיה, מזונות חלוקת הרכוש המשותף.

• הורות, יצירתה ותוצאותיה, לרבות אפוטרופסות, הכרה באבהות, אימוץ, פונדקאות.

• בשיטות משפט מסוימות מסווגים גם ענייני ירושה כענייני המעמד האישי.

הדין המהותי הנוהג בענייני המשפחה הוא לעתים הדין הדתי, ולעתים הדין האזרחי, תלוי בשיטת המשפט הנוהגת במדינה, ובנסיבות העניין. במדינת ישראל קובע החוק כי נישואין וגירושין ייעשו באופן בלעדי על-פי הדין הדתי (דוגמת המשפט העברי או השריעה), בהתאם לעדה הדתית אליה משתייכים בני הזוג. שיטה זו אשר קיימת גם במדינות ערב ובאופן מוגבל יותר בארצות הבלקאן, מקורה בתקנות המילט מהאימפריה העותמאנית אשר קבעו בין היתר כי דיני המשפחה נקבעים לפי הקהילה הדתית (אומה/עדה) אליה הוא משתייך. לקביעה זו יוצאי דופן. לדוגמה, חלוקת הרכוש בעת גירושין נעשית על-פי החוק באופן שווה, בניגוד, למשל, למשפט העברי. עוד קובע החוק, כי הן בתי הדין הדתיים והן בתי המשפט למשפחה מורשים לדון בדיני משפחה, על-פי הדין הדתי. אמנם, על-פי החוק, הסמכות לדון בתיק מסוים נתונה לערכאה בה החל הדיון בתיק. עקב כך, פעמים רבות מתקיים מרוץ סמכויות בין בני הזוג, בו כל אחד מבני הזוג ממהר לפתוח תיק בערכאה הנוחה לו, כדי שכל הדיון יימשך בה.